מעלתו של של אברהם אבינו
התורה מלאה בשאלות בלתי פתורות, מרתקות, שאין עליהן תשובה חד משמעית. למשל, מה אמר קין להבל לפני ששניהם יצאו לשדה. מה היה טיב היחסים שבין משה לפרעה, אביו המאמץ במשך תקופת נערותו?
פרשת "לך לך", הנפתחת בפנייתו של ה' אל אברהם, מעוררת שאלה רצינית: בשל מה נבחר אברהם אבינו לקבל את הציווי האלוקי "לך לך", ולהיות ראשית הענף שממנו יצא עם ישראל? הקב"ה מבטיח לו את ירושת הארץ, ברכות לו ולזרעו עד עולם, בזמן שאין אנו יודעים דבר אודותיו.
המדרש (בראשית רבה) מתמודד עם שאלה זו, ומספר כי אברהם נולד באור כשדים, מקום בו היתה נפוצה האמונה האלילית. כבר בגיל צעיר החל להתבונן בעולם, ובהדרגה הגיע למסקנה כי יש בורא אחד יחיד ומיוחד. כך נעשה אברהם לאדם היחיד המאמין בקב"ה בסביבתו, אולם כאשר ביקש להפיץ את אמונתו, הוא נתקל בהתנגדות, ואף בנסיון לחסלו (ע"י זריקתו לכבשן האש הבוער). היה זה אך טבעי שהוא יהיה זה שיוביל את מהפכת האמונה בעולם. מסיבה זו ציווה עליו הקב"ה לצאת ממקומו, ולעבור אל ארץ חדשה, בה יוכל לממש את יעודו וללמד את האנושות את האמונה בבורא.
הסבר זה אכן מספק, אולם מה תמוה הדבר, שהוא אינו נזכר בתורה ולו ברמז. אחרי הכל, כאשר התורה מעוניינת לספק פרטים רלוונטים אודות גיבוריה היא יודעת לעשות זאת: רק בפרשה הקודמת קראנו על נח, וכבר בהצגתו הראשונית הוסיפה התורה שהוא היה "איש צדיק בדורותיו". נראה אם כן, שיש סיבה מכוונת להעדר המידע הנ"ל אודות אברהם.
מצוות – לצרף בהן את הבריות
פרשנים רבים ניסו להתמודד עם שאלה זו, אולם את אחת התשובות העמוקות ביותר סיפק הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון מלובאוויטש. בדרשותיו הוא נהג לומר כי המילה "תורה" היא מלשון הוראה –הדרכה שנועדה להכווין את דרכם של יהודים בעולם. התורה אין מטרתה (רק) להעשיר את ידיעותנו השכליות, המוסריות או ההיסטוריות, אלא לעורר אותנו לקראת פעולה מעשית הנוגעת לחיינו. ממילא, יש לומר כי גם הפרט ביוגרפי החסר אודות אברהם אבינו, נועד להדריך וללמד עניין מעשי הנוגע לכל אחד ואחד.
לדברי הרבי מלובאוויטש, בכל אדם ישנה שאיפה רוחנית עמוקה אשר תוכנה הוא להתקרב אל הבורא, להכיר אותו ולדעת אותו. דבר זה נעשה לרוב הן ע"י לימוד כלשהו והן ע"י תיקון המידות, במטרה להגיע למצב של שלמות שכלית ומוסרית. אולם, אף כי הדבר נכון בכל העמים, יש לו יוצא מן הכלל אחד - עם ישראל.
לעם ישראל ניתנה דרך שונה, מיוחדת, להתקרב אל הבורא. אין היא תלויה בהבנה שכלית או שלמות מוסרית (בלבד, אף כי הן חשובות בפני עצמן) – אלא היא טבועה בעצם הבחירה של עם ישראל ע"י הקב"ה. אין זה בהכרח עניין הניתן להסבר רציונלי או אפילו בעל סיבה מסוימת, כיון שהבחירה הזו עצמה איננה רציונלית (לפחות לא במושגים אנושיים).
את הקב"ה אי אפשר להבין ולדעת באמת. עליו נאמר בספר הזוהר "לית מחשבה תפיסא בך כלל", אין כל מחשבה יכולה להגיע ולהשיג אותך. היות שכך, לכאורה לא נותרה כל דרך המגשרת בין עולם הנבראים ובין האינסוף. אלא שהקב"ה עצמו הניח בבריאה דרך מסוימת המאפשרת קירבה אחרת אליו, דרך שעוברת לא באמצעות ידיעה אלא באמצעות מסירוּת. קירבה אל הבורא נעשית ע"י פעולה מעשית, הידועה יותר במסורת היהודית בשם – מצווה. המצווה היא מלשון "צוותא וחיבור", ומטרתה להביא לידי חיבור עמוק ונטול מחיצות עם הבורא. זהו קשר אחר, מחייב יותר, אך בו בזמן זהו הקשר היחיד האפשרי עם ה', האינסוף, מלך מלכי המלכים.
לדברי הרב מלובאוויטש, זו הסיבה שהיכרותנו הראשונה עם אברהם נעשית ללא כל ידיעה אודות סגולתו המוסרית או השכלית. מן הסיפורים והמדרשים הרבים אודותיו עולה כי הוא התייחד משאר בני אדם בתכונותיו המיוחדות. אולם התורה, בהחסירה את הפרטים מאיתנו, באה ללמד כי סגולתו העליונה של אברהם אבינו, היהודי הראשון, לא היתה בכושרו השכלי והמוסרי, כי אם דוקא בכך שהוא נענה לצו האלוהי ופעל בעקבותיו. מעלה זו של "אברהם עבדי" מופיעה שוב במלוא עוצמתה בנסיון האחרון שיוצב לו – עקידת יצחק.
זוהי גם הוראת התורה עבורנו, צאצאיו של אברהם. פעמים רבות אנו חושבים שכדי להיכנס לעניין מסוים עלינו תחילה ללמוד אותו היטב, להכיר אותו ולהתבונן בו, ורק לאחר שהגענו לדרגה גבוהה מספיק של הבנה, אז נוכל לצלול לתוכו ולהתחיל לממש ולקיים אותו בפועל. סיפור בחירתו של אברהם מלמד את ההיפך מכך: בעניינים מסוימים, יש משמעות עליונה לעשייה, הבאה לפני הבנה מלאה או הכרה בהירה בעניין המדובר. מסירות נפש זו – היא המפתח לחיים מלאים, עשירים, עד שיתקיים בנו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
